החלטה בתיק בש"פ 4256/12

           לפני ערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא) במ"ת 18310-03-12 מיום 4.4.2012 ומיום 14.5.2012, שבראשונה שבהן החליט על קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר ואילו בשניה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

העובדות לפי כתב האישום

1.        ביום 12.3.2012 הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום כנגד העורר. במסגרת כתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת לפי סעיפים 84 ו-85(ג) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: תקנות ההגנה) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; איסור פעולה ברכוש למטרות טרור לפי סעיף 8 לחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005 (להלן: חוק מימון טרור) וכן איסור פעולה ברכוש טרור לפי סעיף 9 לחוק מימון טרור.

2.        לפי כתב האישום, במהלך החודשים נובמבר 2011 ועד פברואר 2012, במספר רב של פעמים, העביר העורר יחד עם בן דודו, מוחמד אגבאריה (להלן: מוחמד; יחד להלן: הנאשמים) סכומי כסף שמקורם באגודת "האסיר אל נור", שהינה התאחדות בלתי מותרת על פי תקנות ההגנה, ובארגון החמאס, שהינו ארגון טרור כאמור בפקודת מניעת טרור, התש"ח-1948 והתאחדות בלתי מותרת, לאסירים ביטחוניים לשעבר, למשפחות אסירים ביטחוניים ולפעילי חמאס (להלן: מקבלי הכספים), זאת כפיצוי בגין פעולות טרור בהן לקחו חלק או בגין מאסרים שריצו בבתי סוהר בישראל. השיטה שבה עשו כן הייתה כדלקמן; תחילה שלח תושב עזה בשם אבו עותמאן (להלן: עומתאן) לנאשמים מסרון, ובו פרטים אודות סכומי הכסף שעליהם להעביר וכן פרטים על תושב זר ממוצא אריתראי (להלן: איש הקשר) שימסור להם את הסכומים שעליהם להעביר. אז נפגשו הנאשמים עם איש הקשר, קיבלו ממנו את סכומי הכספים, והעבירו את הכספים - בהתאם להוראות שקיבלו מעותמאן - למוטבים שונים. בשיטה זו העבירו הנאשמים מאות אלפי דולרים, כמפורט בכתב האישום.

           עוד לפי כתב האישום נהגו הנאשמים להעביר באותה דרך סכומי כסף גבוהים לעמאר מרעי (להלן: עמאר), כדי שהלה יעביר את הכספים לחשבונות בנק בסין, מהם יועבר הכסף למקבלי הכספים. כתב האישום אף מציין כי עמאר נעצר במחסום צה"ל כשברשותו סכומי כסף בסך של 126,650$ וכן 80,000 ש"ח.

הליכי המעצר

3.        בד בבד עם הגשת כתבי אישום כנגד העורר וכנגד מוחמד, הגישה המבקשת בקשה למעצרם של העורר ושל מוחמד עד תום ההליכים נגדם. ביחס לעורר טענה המבקשת במסגרת בקשתה כי קיימות בידיה ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בין היתר ציינה המשיבה את הודעתו של העורר עצמו בדבר מעורבותו בהעברת כספים, את הודעותיו של מוחמד, שתיאר את אופן פעולתם של הנאשמים מול עותמאן, וכיצד היסוו את פעולתם, זאת משום שידעו כי הכספים מיועדים לאסירים ביטחוניים משוחררים. מוחמד ציין בהודעותיו כי במקרה מסוים אמרה להם אישה (להלן: האישה) לה העבירו כספים, כי בעלה הינו אסיר, וכי לאחר אותו מקרה שוחחו מוחמד והעורר על חשדותיהם כי מעשיהם אינם חוקיים. כמו כן ציינה המשיבה את הודעותיו של עאמר וכן הודעות מפי מספר מקבלי כספים, אם כי אלו לא זיהו את העורר כאדם שהעביר להם את הכספים. באשר לעילת המעצר, טענה המשיבה כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) בצירוף סעיף 35(ב) לחוק המעצרים. כמו כן טענה המשיבה כי קיים חשש מפני שיבוש מהלכי משפט על ידי העורר בהתחשב בקשריו עם אנשים מהרשות הפלסטינית. העורר מצידו טען כי כלל לא היה מודע לאופי הפעילות או למקור הכספים שהעביר. כמו כן טען העורר כי שימש בעיקר כנהג לבקשתו של מוחמד, כשרק בשבוע האחרון טרם מעצרו החל לחשוד כי משהו אינו כשורה, וכי רק כיום לפני מעצרו הבין את טיב מעשיו של מוחמד, ועל כן הפסיק לעבוד עימו בסמוך לכך. כן טען העורר כי בניגוד לטענת המשיבה, לא ניתן להבין דבר מהודעותיו של מוחמד בדבר מודעותו של העורר לטיב המעשים המיוחסים לו. העורר הוסיף כי התנהלותו הן עובר למעצר והן לאחריו מלמדת על כך שלא סבר כי קיים פסול במעשיו. לבסוף טען העורר כי בנסיבות העניין לא קמה חזקת מסוכנות או חשש לשיבוש מהלכי משפט, וכי בכל מקרה, בין היתר על סמך היותו נטול עבר פלילי, יש להורות על שחררו לחלופת מעצר. 

4.        בהחלטתו מיום 4.4.2012 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר. זאת קבע על יסוד הודעותיהם של העורר ושל מוחמד (להלן: ההודעות), אשר הודו בכך שהעבירו כספים דרך עותמאן לאחרים. בית המשפט קבע כי מעיון בהודעות נראה כי הנאשמים היו מודעים לכך שהם מעבירים כספים לאסירים ביטחוניים לשעבר ואף היו מודעים לכך שהדבר אסור. בין היתר ציין בית המשפט כי במסגרת הודעתו פירט מוחמד את דרכי הזהירות שנקט לצורך הסוואת פעולותיו ומסר כי העורר היה מודע אף הוא לטיב המעשים. בית המשפט הוסיף וקבע כי על פי מסכת הראיות קשה לקבל את טענתו של העורר כי היה רק נהג, וכי לא שמע ולא ידע על הנעשה. על פי בית המשפט, מחומר הראיות עולה כי העורר ידע סובייקטיבית אודות טיב המעשים, ואף אם לא ידע כן, די בכך שחשד כי משהו אינו כשורה על מנת להקים חזקה משפטית בדבר ידיעתו בפועל.

5.        באשר לעילת המעצר קבע בית המשפט כי עבירות הביטחון בהן מואשם העורר מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(2) בצירוף סעיף 35(ב) לחוק המעצרים, וכי בפסיקה כבר נקבע כי אף אם פעולותיו של העורר בוצעו במסגרת אזרחית, בהעברת כספים כתגמול או כתמיכה לחברי ארגון טרור לשם ביצוע פעולות טרור, מוסיפה להתקיים חזקת המסוכנות הסטטוטורית. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי יש ליתן משקל לכך שלעורר אין עבר פלילי, לכך שהוא לא פעל מטעמים אידיאולוגיים וכן לעובדה כי העורר לא ביצע את המעשים "בתודעה כי הכספים ישמשו לביצוע פעולות טרור מיידיות". על כן סבר בית המשפט כי יש לבחון בנסיבות העניין את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ובלבד שחלופת המעצר שתוצע תהיינה מרוחקת ונפרדת מחלופת המעצר של מוחמד. באשר לחשש מפני הימלטותו של העורר מן הדין ציין בית המשפט כי להערכתו זהו סיכון שניתן לאיין באופן סביר באמצעות אמצעי פיקוח נוקשים וערובות כספיות משמעותיות. בית המשפט אף ציין כי במכלול השיקולים יש ליתן משקל להימשכות הצפויה של ההליך בעניינו של העורר. על כן החליט בית המשפט כי יערך תסקיר מעצר בעניינו של העורר, שיבחן את החלופות שיציע העורר, ובלבד שאלו תעמודנה בתנאים המגבילים כדלהלן: על החלופה לכלול לפחות שלושה מפקחים "ראויים" ללא עבר פלילי; על החלופה לכלול בטוחות בסכומים גבוהים שלא יפחתו מ-70,000 ש"ח הפקדה במזומן, ערבויות מתאימות של צדדי ג' כמו גם הפקדת בטחונות על ידי המפקחים; איזוק אלקטרוני; בחלופת המעצר לא תהיה גישה לרשת האינטרנט. יחד עם זאת, בית המשפט הדגיש בהחלטתו כי הוא טרם גיבש עמדה סופית בשאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר וכן כי "אין בעצם ההוראה להגיש תסקיר, להצביע על גיבוש עמדה או התחייבות שיפוטית לתוצאה זו או אחרת".

6.        בהתאם לכך, ערך שירות המבחן תסקיר בעניינו של העורר. שירות המבחן התרשם מהעורר לטובה, והמליץ על שחרורו למעצר בית בביתו שלו, בפיקוחם של הוריו ושל אשתו. כן הומלץ על פיקוח שירות המבחן לתקופה בת שישה חודשים.

7.        בהחלטתו מיום 14.5.2012 דחה בית המשפט את החלופה שהציע העורר, בציינו כי החלופות שהציעו הנאשמים, בהן תמך שירות המבחן, ממוקמות במקום מגורם המשותף, דהיינו: בסמוך זו לזו. בהחלטתו קבע בית המשפט כי לצורך איון מסוכנות לביצוע עבירות שעניינן קשר עם ארגון עוין והעברת כספים, נדרש ניתוק של הנאשם מסביבת פעולתו הטבעית וציין כי "ככל שיוצעו חלופות מעצר המרוחקות לפחות 80 ק"מ מתחומי ואדי ערה, ולפחות אותו המרחק האחת מהשניה, ובפיקוח מפקחים ראויים ובגיבוי של פיקוח אלקטרוני, כי אז ישקול בית המשפט לבחון את החלופות המוצעות". על כן הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

           מכאן הערר שלפני.

נימוקי הערר

8.        באשר לראיות לכאורה טוען העורר - באמצעות בא כוחו, עו"ד יחיא דהאמשה - כי שגה בית המשפט בקובעו כי אין לקבל את גרסתו לפיה לא ידע על טיב המעשים, וכי חשדותיו החלו רק בשבוע האחרון לפני מעצרו. באשר להודעותיו של מוחמד טוען העורר כי מוחמד מסר גרסאות סותרות מן הרגע הראשון, זאת בפרט ביחס לשאלת מודעותו של העורר לטיבם של המעשים המיוחסים לו. העורר מוסיף וטוען כי מהחומר הראייתי לא הוכח כי היה על העורר לדעת על טיבם של המעשים שביצע לכאורה. העובדה שמקור הכסף הינו מעזה והעובדה שאחת הנשים אליה העבירו את הכסף אמרה שבעלה אסיר (כאשר בית המשפט, כך לפי העורר, הוא שהוסיף כי האישה התייחסה לאסיר ביטחוני) - אין די בהן על מנת לעורר חשד שיש בו כדי להקים חזקת מודעות. בדיון שנערך לפני הוסיף העורר וטען כי הכסף שהעביר העורר שימש לצרכי מסחר בלבד, וכי מקבלי הכספים על פי כתב האישום לא היו מעורבים בפעילות טרור ועל כן אין בפעולתו של העורר משום מתן תגמול "עבור ביצוע של מעשה טרור" בהתאם לחוק מימון טרור.

9.        לחלופין טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע תנאים כה מחמירים לשם שחרורו לחלופת מעצר. ראשית נטען כי התנאים שקבע בית המשפט אינם הולמים את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו. שנית טוען העורר כי ברי שנוכח חלקו במעשים - שהינו קטן משמעותית מחלקו של מוחמד - לא יהיו התנאים לשחרורו לחלופת מעצר זהים לתנאים שהוצבו לשחרורו של מוחמד. לבסוף טוען העורר כי מכיוון שמוחמד לא ערר על החלטתו לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, הרי שאין עוד כל מניעה מלשחרר את העורר לחלופה שהציע בבית המשפט המחוזי. לחלופין מצביע העורר על חלופה אחרת, הממוקמת בכפר כנא שבצפון הארץ. בדיון לפני הדגיש בא כוח העורר כי סכום ההפקדה שקבע בית המשפט המחוזי אינו מידתי, וכי המגבלה בדמות שלילת חיבור לרשת האינטרנט אינה דרושה בנסיבות העניין שהרי העורר לא נעצר בגין ביצוע עבירות אינטרנט ואף לא ניהל את התקשורת מול המעורבים בשרשרת העברת הכספים.

תגובת המשיבה

10.      בדיון שנערך לפני טענה המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד שאול כהן - כי בידיה די ראיות לכאורה לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. זאת, על יסוד ההודעות שמסרו הן העורר עצמו - שהודה כי הוא חשד שהפעילות שביצע הינה פלילית - והן שותפו מוחמד. באשר לטענה כי מוחמד מסר למשטרה גרסאות סותרות טענה המשיבה כי אין דברים בגו, וכי מהגרסה שמסר מוחמד עולה בבירור כי העורר היה מודע לטיב המעשים שביצע. באשר לחלופת מעצר הטעימה המשיבה כי אין היא מתנגדת כי תיבחן חלופת מעצר בעניינו של העורר, ככל שזו תעמוד בתנאים שהציב בית המשפט המחוזי. זאת, נוכח החשש מפני הימלטותו של העורר מן הדין כמו גם הצורך למנוע שיבוש מהלכי משפט. על כן טענה המשיבה כי על סכומי ההפקדה להיות גבוהים וכי נדרש כי החלופה תכלול ניתוק מרשת האינטרנט.

דיון והכרעה

11.      הערר שלפני נסב על שתי שאלות: האחת עוסקת בקיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, השניה נוגעת לאפשרות להסתפק בחלופת מעצר בעניינו של העורר. לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות הן לעניין שאלת קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר והן - בכפוף לאמור להלן - ביחס לשאלת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.